היום הזה התרחש בתחילת דרכו של העולם –
בגן עדן
אלוהים ברא אדם. אלוהים אמר לאדם:
הנה עולם. תהיה פה, תבנה פה תהנה מכל מה שיש פה ותחייה חיי נצח
רק אני מבקש דבר אחד: אתה רואה את העץ ההוא שם באמצע הגן?
מזה אל תאכל. מה הסיפור של העץ הזה?
זה עץ הדעת טוב ורע, ביום שתאכל ממנו- תשכח מחיי הנצח,
אתה תמות.
אשה בונה. אשה הורסת
ואז בא הנחש ושיכנע את חווה שזה דווקא יכול להיות מעניין
לקחת ביס מעץ הדעת, ולחלוק את התגלית הקולינרית
יחד עם בעלה אדם.
את הסיפור כולנו מכירים, אף אחד לא מת באותו יום.
האמנם?
אנחנו מכירים את הדבר הבא:
אדם וחווה נענשו.
אדם יצטרך מעכשיו להזיע כדי להביא לחם לשולחן
חווה מעכשיו תסבול בכל מה שקשור להבאת ילדים וגידולם.
בנוסף לזה אלוהים מגרש אותם מגן עדן
ואין יותר חיי נצח. מרגע זה, מוות זה שאלה של זמן.
מה מיכל דליות היתה אומרת על זה?
אם נניח שגם אלוהים מקשיב למיכל דליות,
והמדיניות של אלוהים היא לא עונשים אלא
(כולם ביחד…. נכון!) תוצאות,
אז נשאלת השאלה איך אכילה מעץ הדעת טוב ורע
גורמת לתוצאה הטבעית– מעבר מחיי אלמוות לחיים בצל מוות?
מה יש בו בעץ הדעת טוב ורע שמאפשר מציאות של מוות?
ואיך זה קשור אלינו עכשיו?
ולמה מחלות כרוניות הן, בעצם,
תוצאה של אכלנות כפייתית מעץ הדעת?
טלי ב.