בסוף בסוף כולנו מגיעים לנקודה שבה אנחנו מרגישים שאנחנו לבד בהתמודדות הזו, נכון?
למה? אתם יודעים- "כי מי לא שלא חווה את המחלה הזו על בשרו לא באמת יבין…"
היום הבנתי משהו לגבי זה. היום הבנתי איך תחושת הלבד הלא נעימה הזו היא גם קצת בגללנו,
תוצאה של הבחירות שלנו. אני אסביר איך:
נגיד למישהו יש קרוהן. התמודדות לא פשוטה. עכשיו, המחלה לוקחת ממנו המון המון משאבים.
משאבים כספיים – לכל התרופות, בדיקות, נסיעות לבדיקות וכו',
שואבת ממנו גם משאבים של זמן -ביקורות ובדיקות וימי מחלה ,
גם משאבים פיזיים – משקל, חולשה, תופעות לוואי, כאב..,
גם משאבים רוחניים – איפה זוגיות? איפה בילויים? טיולים? חברים? משפחה? ילדים?
אז מה עושה חולה הקרוהן שלנו? את הדבר הכי יעיל והגיוני שיש-
מתחיל לצמצם את ההתעסקות במחלה למינימום ההכרחי:
כמה שפחות לדבר על זה ולספר על זה
כמה שפחות קבוצות בפייס ופורומים
כמה שיותר לשמור על שגרה מליאה ורגילה, גם אם צריך לסחוב התקף,
ואם יש רמיסיה, אז בכלל!!! גם לא לחשוב על זה, לא קיים.
אבל אז… משהו צץ. משהו בבריאות מתערער,
אולי התקף אולי משהו אחר אולי משבר ריגשי שאולי יוביל למשהו… מה עושה הבחור שלנו?
מנסה לשתף חברים קרובים או בני משפחה קרובים..ו…מוותר
"הם לא מבינים אותי..לא מבינים איך זה המחלה הזו". נכון. אז מישם ישר לפייס ולפורומים,
כותב הודעה..מגיע לאמצע ומתחרט.. "אני חייב מישהו שגם מכיר אותי.."
ונשאר הלבד…
כשאתה מתמודד עם מחלה כרונית אתה כמו פלאפון.
כשיש התקף הסוללה מתרוקנת מהר, כל המשאבים שלך מתרוקנים מהר יותר.
אתה קם 80%, אחרי הבוקר נשאר עם 30% ומגיע לערב כבר מצפצף באדום אם לא כבוי ומנותק כבר ממזמן.
וכשאתה ברמיסיה ומרגיש טוב? אתה קם 100% ו…?
יום אחד אולי מישהו ימציא פלאפון שלא צריך לטעון אף פעם…
כולנו צריכים מטען, כולנו קצת מתרוקנים גם המתמודדים עם התקפים וגם המחלימים שנרפאו.
הבעיה היא שיש מי שמגיע ל 100% וזורק את המטען
או מי שמגיע ל 30% וזורק את המטען כי הוא חושב שהוא יסתדר עם זה עד סוף היום.
המטען- זה לתדלק את כח הריפוי שבכם כל הזמן.
גם כשאתם במאה אחוז שלכם וגם כשאתם באפס זו ההשקעה שלכם בעצמכם. במאגרים שלכם. בנשמה שלכם.
מילוי מצברים ומשאבים. זו התמיכה שלכם בעצמכם ושל הסביבה בכם.
אז….
תתחברו למטען 
מדלקת לדלק,
הופכים מחולים כרוניים למחלימים כרוניים