לטפל בקרוהן ובקוליטיס – זה להיות מטפלת שקשובה לקרוהן קוליטיס שלכם
בתחילת דרכי המקצועית, חשבתי שהמטרה שלי כמטפלת צריכה להיות – להגיע לשורש של הבעיה/המחלה כמה שיותר מהר, וכמה שיותר עמוק, לטפל מהר ולסגור עניין.
לא הבנתי מה הבעיה בדרך הזו מכיוון שאני חוויתי טיפול שורש עמוק שכזה, ראיתי את האור, זכיתי לגאולה ורק רציתי שמתמודדים אחרים גם יחוו את כל הטוב המרפא הזה כמה שיותר מהר ובאקסטרים.
מה, לא מעולה?
מעולה.
רק ש…
זה עבד לי רק עם חלק קטן מאוד של מחלימים… לעומתם, עם רוב המטופלים שלי חוויתי תופעה מוזרה כזו, שבזמנו עוד לא הבנתי את המשמעות שלה:
עם רוב המטופלים, כשהייתי ניגשת ישר לטיפול שורש עמוק כזה
מישום מה…פתאום הם היו מתקפלים מולי מכאב בטן… או רצים לשירותים.. או נכנסים לבלאק-אאוט וכל שאלה שלי היתה נענית ב "לא יודעת, לא יודע"
התגובות האלו היו גורמות לי לנסות להיכנס עמוק יותר, מהר יותר..
ואז עם הזמן, היתה נקודה בהתפתחות המקצועית שלי שהחלטתי ליישם את מה שידעתי כבר ממזמן וזה:
לסמוך על המטופל ולזכור שגופינו חכם מאיתנו. ולכבד את הקצב הייחודי של כל אחד.
וזה עשה שינוי מדהים.
התחלתי להתייחס לסימפטומים של המטופל שמולי, ולראות ב"התנגדויות" האלה צורה של תקשורת איתי. המטפלת, שהלא מודע של המטופל מכוון אותה, מאט אותה, מאפשר לה, מונע ממנה כדי להגן..
שלוקח אותי לפעמים למקומות שהם כאילו לא קשורים לקרוהן או לקוליטיס (כמו זוגיות וקריירה), שלבסוף מתגלים כתחנות ביניים הכרחיים לטיפול מעמיק ומרפא.
וזה נפלא בעיני השיעור לחיים שאני (עדיין) לומדת מהעבודה הזו שלי איתכם.
שיעור מאלף במנהיגות.
שבו אני לומדת שלהיות מנהיגה להחלמה לא אומר שאני אמורה לדחוף או למשוך בכח את המחלים למקומות שאני בטוחה שיעשו לו טוב.
אלא מנהיגות זה להיות מחוברת לגמרי להחלמה וריפוי,
ולעזור למטופל שלך לגלות את הדרך הייחודית שלו להשיג את הריפוי שלו,
ולא לדחוף או לדחוק
אלא פשוט… להיות איתו בדרך שלו
ולאפשר להחלמה שלו פשוט להתרחש.
וכשזה מתרחש.. והמטופל שלי מרגיש שהוא מצליח בזכות הכוחות והיכולות שיש בו
אני יודעת שעשיתי טוב.