הקוליטיס הוא כלב השמירה שלי

הקוליטיס הוא כלב השמירה שלי.

הוא מהכלבים האלה..שאומרים עליהם "אני לא מצאתי אותו, זה הוא מצא אותי". וככה בדיוק קרה. יום אחד הוא פשוט התפרץ אל חיי, פשוט הופיע אצלי בבית. ה"בית שלי" הוא כל מי שאני. והבית הזה, אז בזמנו, ביננו… לא היה במצב הכי טוב. כל מי שרצה נכנס. לא היה שער ולא היתה דלת… כל מיני היו נכנסים, היו לוקחים או שהיו מבקשים משהו והייתי נותנת גם כשלא היה כבר מה לתת או מאיפה לתת.. ותמיד היו בו עוד אנשים, כמעט תמיד היה צפוף בבית הזה שלי..כמעט תמיד לא היה לי מקום, בקושי היתה לי את האפשרות להניח ראש ולנוח בו…בלאגן שלם. אפילו שמבחוץ היה נראה לעוברי אורח שהבית שלי הכי מסודר ומאורגן שיש. בפנים כבר כמעט לא נשאר בית… אבל אז הוא הופיע לי בפתח… כלב ענק, מאיים, עם שיניים כאלה שנראו מכאיבות נורא, עם ריר שנוזל לו מהפה ועיניים אדומות כמו דם.. בקיצור, כלב שמפחיד להסתכל עליו. בדיוק מה שהייתי צריכה -כלב שמירה משלי- קוליטיס. זה השם שלו.

לא חשבתי שהוא חמוד. חיכיתי בהתחלה שפשוט יעזוב כמו שבא, ניסיתי להתעלם ממנו, רק שילך. הוא לא יפה. לא נחמד והוא מפחיד!

אבל ככל שעובר זמן אני מתחילה לשים לב שמשהו טוב מתחיל לקרות בבית שלי בזמן שקוליטיס יושב אצלי בפתח הבית. מתחיל סדר. הבית הרבה פחות עמוס בכל מיני.. מאוורר לי יותר, שקט לי יותר, יש לי סוף סוף אפשרות לנוח! לנווו-אחחח!! וואוו כמה שהייתי צריכה את זה!

נשמע טוב, נכון? אז זהו ש..פחות… כי מצד אחד קוליטיס אפשר לי להחזיר את הבית שלי להיות שלי… אבל מצד שני… בכל פעם שרציתי לצאת החוצה, להיפגש, ללמוד, לבלות.. כלב השמירה שלי היה מתפרץ גם עלי..נובח כל כך חזק ומפחיד, חושף שיניים מכאיבות, משתולל.. לאט לאט הפכתי להיות אסירה בבית של עצמי.. אמנם אני נחה ויש לי שקט.. אבל אין בא ואין יוצא… בדידות..

הזמנתי וטרינר. הוטרינר הסביר לי שכלבים מהסוג של קוליטיס הם מתנחלים אצלך לכל החיים ושאני צריכה ללמוד לחיות איתו בשלום. הוא רשם לי מרשמים לשרשרת של רפאסל כדי שאוכל לשלוט עליו קצת מבלי שיתפרץ בצורה מאיימת מדי, וזריקות של סטרואידים למיתרי הקול כדי להשתיק את הנביחות הצורמות שלו כדי שזה יהיה אפשרי בכלל להיות לידו בזמן שהוא תוקף ואוכל מיוחד שנקרא מודולן- שירגיע וירדים אותו קצת

וכל זה בשביל שאוכל להתרגל לחיות עם קוליטיס. כלב השמירה שלי. המאיים, המתפרץ, הלא צפוי הזה שמונע ממני לצאת ולחיות..

אבל מה שקרה זה שכשהוא רצה להתפרץ הוא פשוט קרע לגזרים את שרשרת הרפאסל והתפרץ לכל עבר… וזריקות הסטריאודים למיתרי הקול רק הפכו אותו לאגרסיבי יותר, ובפעמים שלא הזרקתי לו איכשהו הנביחות רק הלכו ונהיו קולניות יותר ויותר והמזון המוזר הזה פשוט השאיר אותו מורעב ועצבני באופן קבוע…

התייאשתי. החלטתי להיפטר ממנו. לא אכפת לי מה הוטרינר אמר! אני הולכת להשתחרר ממנו!

הוא בדיוק התפרץ. שוב. והפעם ניגשתי אליו. לא הסטתי מבט כמו פעם ולא שמרתי מרחק בטוח כמו פעם. אם ינשוך שינשוך!

והוא… משתולל…נובח עד כאב…עם דם בעיניים..עצבני….

לקחתי את השרשרת, הזריקות והאוכל המוזר..באתי אליו. נעמדתי מולו. וזרקתי את הכל אל מעבר לגדר. צעד בונה אמון סך הכל, חשבתי לעצמי.. זה ירגיע אותו. אבל לא.. זה רק שיגע אותו יותר.. פחד מוות. זה מה שהרגשתי באותו הרגע. הייתי בטוחה לרגע שהמפלצת הזו תבלע אותי וגמרתי.

רציתי לברוח אחורה אבל משהו בתוכי אמר לי שאם אני רוצה להשתחרר ממנו זה יהיה לעבור דרכו ולא לברוח ממנו. הרגשתי שאין לי מושג איך להיפטר ממנו כי אני פשוט לא מכירה אותו. לא באמת. מי הוא. מה הוא. למה הגיע דווקא אלי… למה בחר להישאר.. מה יש בי שמשך ומושך אותו כבר שנים לבחור להישאר פה אצלי…?

בהחלטה של רגע ירדתי על ארבע, לגובה העיניים האדומות מדם שלו, והסתכלתי לו ישר בתוך העיניים. והתחלתי לשאול.. פשוט לשאול… וחיכיתי לתשובות. ולא הגיעו תשובות. רק חיה פרועה מול אדם.

התחלתי לדבר עם הידיים, עם הגוף.. שיניתי שפה, דיברתי בדרכים שכבר לא הבנתי בעצמי אבל אלו דרכים שבסופו של דבר הוליכו את הכוונה שלי אל מקום הכוונה של החיה.

ואז זה בא. זה בא!! תשובה! כזאת שהבנתי. בשפה שהיא מעבר למילים ומעבר להגיון. בשפה שהלב והגוף שלי הבינו.. והבנתי את קוליטיס. הבנתי את כלב השמירה שלי.

אני לא יודעת אם אתם יודעים איך זה מרגיש להצליח לתקשר עם מישהו שהרגיש לכם מאיים, רחוק ולא מובן.. ופתאום אתם משדרים על אותו גל.. משהו בלב נפתח..אתם באמת מצליחים להבין את הכוונה מאחורי הצורה. אתם אשכרה רואים את הלב שלו ואת הכוונה החיובית שלו…מכירים את התחושה..?

אין לי מילים לתאר את האנרגיה באויר ברגע שכזה. הרגשתי שחרור עצום. בדיוק כמו שהתכוונתי ורציתי. רק שקוליטיס כלב השמירה שלי עוד היה שם. הוא עוד לא עזב. אבל זה כבר היה נראה אחרת..

יכולתי לצאת לרחוב וכבר לא הרגשתי את התחושה המגוחכת של לקשור את קוליטיס בשרשרת ועדיין להרגיש חסרת אונים מולו. במקום זה היה מין שקט כזה בקשר ביננו, תחושת ביטחון כזו, התחלנו לדבר אחד עם השני, ידעתי מה הוא צריך וכיבדתי את זה והוא ידע מה אני צריכה וכמעט תמיד הצליח לכבד את זה. לאט לאט הוא פחות ופחות ליווה אותי, עד שיום אחד כבר לא ראיתי אותו בכלל..

אנשים שהיו עוברים ליד הבית שלי היו ניגשים ושואלים בהתעניינות אם באמת הצלחתי להיפטר מקוליטיס. חלק אמרו לי שלא משתחררים מכלבי שמירה כאלה… הם לפעמים בורחים אבל תמיד חוזרים בסוף…

אני לא ידעתי אם כלב השמירה שלי הלך לתמיד או שלא. זה לא העסיק אותי. שמרתי ממנו את ההבטחות שהבטחתי לו, את ההרגלים החדשים שלמדתי בזכותו. וזהו.

ויום אחד. לפני שנה הוא חזר.. הופיע על סף דלתי. כלב השמירה שלי. עם הדם בעיניים והנביחות הכואבות באוזן…

לא הופתעתי. כן נבהלתי. כיווץ קטן של פחד. אבל גם….

חיבוק גדול גדול לכלב השמירה שלי. מבט עמוק והדדי בעיניים. והוא כאילו אומר לי.. "מה טלי? שמעתי ששוב התבלגן לך הבית. אז באתי. לעזור לך להתארגן מחדש. שוב"

אז בשנה האחרונה אני והקוליטיס בילינו יחד. טוב, "בילינו" זה אולי קצת מוגזם. כי לא תמיד היה לי קל. ממש לא. אבל גם לא היה לי קשה כמו פעם. רחוק מזה. הקשר שלנו כזה מזין ובטוח ומכבד. אנחנו כבר יודעים לדבר אחד עם השני ורק נשאר לי ללמוד להעמיק את השיח ביננו. גיליתי מקומות חדשים ישנים בבית שלי שהיו צריכים כלב שמירה אימתני כמו קוליטיס ועבדנו יחד לשקם את אותם מקומות. שידעו לשמור על עצמם.

והיום, קוליטיס כבר כמעט ולא נמצא אצלי. הוא כבר הולך וממעט להגיע. זה אומר שעשינו עבודה טובה וזה משמח אותי ובטוח שגם אותו. כי אני יודעת היום יותר מתמיד, שכלב השמירה שלי, קוליטיס, לא הגיע אלי כדי להישאר. והוא לא הגיע אלי כדי לאמלל אותי לשארית חיי. הוא בא לשמור עלי, לשקם אותי, לשמור על הבית שלי עד שאני אלמד איך לשמור לבד. הוא בא להעביר מסר , להחזיר אהבה לבית וביטחון ליסודות וללכת. להיות משוחרר.

ד"ש וחיבוק לכלב השמירה שלכם

ריפוי זה תקשורת
אז תתקשרו 🙂

050-2023818
טלי