אהבה עצמית. חמלה עצמית. הן מרפאות. כי טיפוח אהבה עצמית וחמלה עצמית זה לרפא את מערכת היחסים שיש לי עם עצמי.
ומחלה מתמשכת עם כמעט תמיד מבטאת בעיה במערכת היחסים שלנו עם עצמנו.
בפוסט הפעם בישלתי לכם מרק מאבן. כזה שקל לעכל. מזין ומרפא
לבריאות!
שיעור שני בקורס חמלה עצמית מודעת. והמורה דפנה פתחה קופסה. ובקופסא – אבנים יפות. היא אמרה לקבוצה שעכשיו היא תעבור בין כולם וכל אחד יבחר איזו אבן שהוא רוצה.
כשמתרגלים מיינדפולנס (-קשיבות) פוגשים את הצמד חמד- היאחזות והמנעות.
היאחזות והמנעות נחשבים לאחד מגורמי הסבל.
תחשבו על זה, כמעט מאחורי כל סבל שיש לכם כרגע, עומד מאחוריו המנעות מ… או היאחזות ב…
ובשנייה שהמורה דפנה אמרה לנו לבחור אבן מהקופסא. החלטתי בתוך תוכי
שאני משחררת כל היאחזות ברצון לבחור באבן הכי יפה או כזו שהכי מתחברת לי. אני פשוט אקח וזהו.
ואז דפנה פונה לקצה השני של הקבוצה ומתחילה לעבור משם אחד אחד,
וכל אחד מסתכל, בוחש, בוחר… ואני שמה לב לאיזו אי נוחות מכווצת שמתחילה להתפשט לי בגוף.
"מה קרה?" אני שואלת את עצמי, מקשיבה לכיווץ ואז קול לחוץ ולועג אומר בתוכי :
"יופי. את האחרונה שתבחר אבן…תיראי איך כולם לוקחים לך את כל האבנים הטובות! לא ישאירו לך כלום! לא יהיה לך ממה לבחור…מעצבן"
טוב. אני מזכירה לעצמי שאני רוצה להיות בקבלה למה שיגיע אלי. להיות בשלווה ובחופש מאחיזה כלשהיא. והקול הפנימי הלחוץ ממשיך לצווח לי באוזן "לוקחים לך. לא יהיה לך. לוקחים לך".
אני מבינה שאני צריכה עזרה כדי לשחרר את ההיאחזות הזו.
אני משחררת את ההמנעות שעולה בי שמבקשת להשתיק את הקול המלחיץ.
ומסכימה להביט בו במבט פנימי, מחוייך ומחבק. ומידע מתחיל להגיע אלי ממנו..
מכירים את זה? כשיש מולכם מישהו שאתם בד"כ מתעלמים ממנו
ואז כשאתם פתאום עוצרים להקשיב לו. להקשיב באמת. אתם מגלים עליו דברים שלא ידעתם. דברים מפתיעים.
אז אני גיליתי שלקול הזה קוראים אגו. ושהוא רק רוצה שיהיה לי את הכי טוב ואת הכי מוצלח.
איזה חלק אהוב. חיבקתי אותו בחיבוק פנימי. לא רוצה לוותר עליו אבל *כרגע* אני רוצה להתנסות במשהו אחר.
להתנסות באמונה ובביטחון. שמה ששלי. ושמה שטוב לי. מחכה לי. ויגיע אלי. גם אם זה יעבור הרבה ידיים לפני.
אני לוקחת נשימה עמוקה ומשחררת..
טוב.
הקופסא סוף סוף מגיעה אלי. אני לא מסתכלת לתוכה. פשוט מושיטה יד. ואז..
האגו קופץ לי חזרה בפול ווליום.. "קחי את הגדולה! את המחוספסת! זה הכי שווה! הכי מעניין!"
אבל מה לעשות. היד ננעלה לי על משהו חלק וקטן יותר. לקחתי אלי. פתחתי את היד. ו..
וואאה…איזו אכזבה..איזו אבן מכוערת! זה לא הצבע שלי בכלל. צבע חום אדום כזה.. והשריטות הלבנות האלה..אוףף"
לא היה לי הרבה זמן לשהות בבאסה כי המורה התחילה תרגיל מסויים עם האבנים.
כל אחד היה צריך לבחון את האבן שלו מקרוב מאוד. לאט מאוד. ובכל פעם עם חוש אחר.
אז התחלתי עם המגע- ודווקא זה היה נחמד. החלקות הזו. והשקעים הלא סימטרים. מסקרנים ונעימים.
ואז לבחון בעין..פתאום שמתי לב שבזוית מסויימת לאבן יש צורה של לב אנושי ושל כבד..
ואז התחיל לחלחל לי עד כמה האבן הזו מייצגת אותי בצורה שהכי מדוייקת עם השריטות הלבנות והצורה…
אשכרה התחלתי לאהוב אותה!.
בנקודה הזו נזכרתי באחת הסיבות המרכזיות שהביאו אותי לקורס הזה.
והיא- ללמוד להיות אני.
חשבתי בהתחלה שכל השיפוטיות והכעס. והעצב והביקורות. כל אלה הן קליפות שמכסות את האני שלי.
ובאתי ללמוד איך בעזרת החמלה אני אקלף את החלקים המכוערים שבי ואז..ורק אז..יצא החוצה האני יפה שלי…
ואז באה האבן הזו ולימדה אותי שהחלקים ה"מכוערים האלה" הם חלק מה"אני" הזה שאני כל כך רוצה להיות.
כשאני כועסת אז זה גם להיות אני וכשאני שיפוטית זה גם להיות אני וכשאני עצובה זה גם להיות אני.
וכל העניין של להיות בקשיבות ובחמלה, זה בעצם לדעת להסתכל קרוב קרוב על החלקים האלה.
לבחון בסבלנות. בשקט. לאט..
ואז לאפשר לכל היופי של הקומבינציה השרוטה לצאת ולפגוש את הלב.
ולהיות. פשוט. אני.
כששיתפתי את בעלי בכל מה שכתבתי פה. הוא אמר לי: "טלי, את זוכרת את הסיפור עם המרק אבנים? זה מה שעשית פה-
מרק מאבנים!