ישנה שאלה, שכשנשאלתי אותה.. זה גרם לי לעצור רגע ולשים לב.
שמתי לב למשהו שאני עושה אותו. כמעט על אוטומאט.
יש משהו בזה כשמישהו משקף לך את מה שאתה עושה, ומוסיף בסוף סימן שאלה.. לי זה גרם לשים לב.
"טלי, מה את צריכה לשמוע מהסביבה? "
וואוו. איזו שאלה. דבר ראשון ששמתי לב אליו כשנשאלתי את השאלה הזו זה- ההשתוקקות. בגוף ובנשמה. פתאום הבנתי עד כמה אני משתוקקת לשמוע ולקבל מהסביבה. אחר כך שמתי לב כמה קשה אני עובדת כדי לגרום לסביבה שלי להשמיע/לתת לי את מה שאני צריכה לשמוע ממנה. ממש עובדת. וממש קשה. וואוו.
ואז עניתי לשאלה. מה אני צריכה לשמוע…?
אני צריכה לשמוע שאני אהובה, שאני אהובה יותר ויותר מיום ליום, שאני הדבר הכי טוב בחיים, שאני יפה בחוץ ומבפנים, שסומכים עלי, שבטוחים בהצלחה שלי, שמבינים אותי, שאני חברה טובה, שכיף איתי…
כן.. אלו ההשתוקקויות שלי . ויש לי קטע כזה עם השתוקקויות, שזה כמו בור ללא תחתית עבורי. כלומר, אפילו שאני שומעת מהסביבה את הדברים שברשימה הזו, זה עדיין לא. לא מספיק ולא מכולם ולא כל הזמן , בקיצור, בור ללא תחתית. ואני מסתובבת עם תחושת חסר תמידי.
אחד הדברים המופלאים יותר שלמדתי בתהליך של חמלה עצמית. זה לקחת את רשימת ההשתוקקויות הזו שאני רוצה לשמוע מהסביבה, ולהשמיע אותן לעצמי. לתת אותן לעצמי באהבה ובחמלה עצמית:
טלי,את הדבר הכי טוב שקרה לי. יפה שאת, כיף להיות איתך, אני בטוחה בהצלחה שלך, אני מבינה אותך לגמרי, אני סומכת עלייך, אני בטוחה ומוגנת איתך
חודשים של הזנה עצמית כזו. והתחלתי להרגיש שהבור מקבל תחתית, ומצליח אפילו להתמלא. תחושה מופלאה של חוסן ריגשי שהולך ונבנה. והשבוע, באופן מפתיע ממש, מישהו בסביבה שלי אמר לי חלק מהדברים ברשימה.. וזה היה כל כך משמח ומענג עבורי!!
אם הייתי שומעת ממנו את הדברים האלה כשאני בהשתוקקות גדולה כמו אז- זה היה הרבה פחות משמח ומענג עבורי. כי זה היה כמו לנסות למלא בור ללא תחתית שלא מתמלא… לא משנה כמה טוב תזרוק לתוכו, זה יעלם, יאבד משמעות ויפגוש תסכול.
אבל כששמעתי מאותו אחד את הדברים, ממקום מוזן ו(די) מלא עם עצמי, זה הרגיש לי כמו שיקוף למערכת היחסים שלי עם עצמי ולא כמשהו שממלא איזה חוסר שבי. כשהוא אמר לי "כיף איתך!" מה ששמעתי בלב זה "טלי, כיף לך עם עצמך שזה מהדהד החוצה ונוגע גם בי". וזה. הרבה יותר משמח ומענג לשמוע.
אנחנו זקוקים להזנה ריגשית מרגע שאנו נולדים. ובזמנים של קשיים ובטח בזמן של התמודדות עם מצב בריאותי קשה ומתמשך אנחנו זקוקים ללהזנה ריגשית אפילו יותר. הכאב וההתמודדות זורקים אותנו בקלות מאיתנו החוצה להשתוקק מהסביבה להזין אותנו בהכלה, באהבה, בהבנה, בחמלה… וזה כל כך אנושי.. וכל כך מוכר לכולנו…
ההזמנה שלי אליכם היא אולי להתחיל להפנות את הפוקוס שלכם אל עצמכם. לשאול את עצמכם, בכל רגע, "מה אני צריכה עכשיו? מה אני באמת צריכה עכשיו?" ולתת לעצמכם. (כמעט) כל מה שאתם באמת צריכים לשמוע מהסביבה, אתם יכולים להשמיע לעצמכם. אתן יכולות להיות החברה הכי טובה של עצמכן, בנוסף ועוד לפני הטוב שגם ככה מגיע מהסביבה.
וההשתוקקות…. אצלי עדיין נמצאת. לא נעלמה. כן..מסתבר שאני אנושית. עדיין…😜 אבל אני משגיחה על השובבה המתוקה הזו קצת יותר 😉
❤
טלי ברדוגו, Trainer NLP
טיפול ריגשי עבור מתמודדי IBD/IBS
050-202-3818