אם אלוהים היה מתגלה אליך בסנה בוער ומודיע לך שבעוד שבועיים הוא יעניק לך ריפוי מהקרוהן או מהקוליטיס איך
היית בוחר לספור את הימים עד לאותו המועד הנכסף? סביר להניח שהיית סופר בכל יום את מספר הימים שעוד
נותרו לך לסבול את המחלה. "בעוד 10 ימים יתחילו לי החיים היפים", "עוד 4 ימים למחלה הזו וזהו! אני הולך לשכוח
ממנה", "עוד יום אחד.."
התרגשות, אבל..
בצורת ספירה שכזו, שבה אתה סופר עוד כמה זמן נשאר לך, אתה בעצם שם דגש על המרחק בין המקום שבו אתה
נמצא כרגע לבין היעד שנמצא אי שם. בספירה שכזו אתה כל הזמן מתעסק בעד כמה המטרה שלך רחוקה ממך.
ומה הבעיה בזה?
כשאתה מתמקד בפער בינך לבין המקום שאתה רוצה להיות אתה בעצם נותן פתח למצבים של ייאוש. כשמדובר
ביעד שהוא ברור, ודאי ומוגדר בזמן מדוייק- הבעיה הזו נסבלת יחסית כי אתה יכול להיאחז בתחושת הודאות ובידיעה
שהיעד הוא עובדה שתתרחש.
כשמדובר על החלמה מקרוהן או מקוליטיס, היעד לרוב לא ברור: להגיע לרמיסיה או לריפוי מלא, רק שהכאב יעלם
או רק שהשלשולים יפסיקו, רק שתמצא התרופה לזה או רק שהתרופה הקיימת תשפיע, רק שהמצב לא יחמיר או
רק שהרמיסיה תמשיך.
ויותר מזה,
לא משנה מה המטרה שלך מול הקרוהן או הקוליטיס, היא בכל מקרה לא כזו שתוכל להגדיר בזמן מדויק ובטח
שלא להצמיד אליה ודאות. אז אתה נמצא כאן ועכשיו, בהווה. ויש לך ,אי שם יעד שאתה מאוד רוצה להגיע אליו כשיעד
זה לא מוגדר בדיוק ואתה לא יודע באיזה זמן בדיוק הוא יושג. כך אתה צועד קדימה, יום יום. בציפייה, בתקווה לעבר יעד
שלפעמים נראה שמתרחק ממך או שמטשטש. אתה מתחיל לחשוב האם בכלל תגיע אליו אי פעם. אתה מתחיל
לפקפק ביכולת שלך לקבוע יעד למצב הרפואי שלך. משאיל מאחרים את היעד שלהם (מחולים אחרים, רופאים,
חברים) ושוב ציפייה שוב בלבול שוב ייאוש. וזו הסכנה שטמונה בנטייה הכי טבעית שלך לספור קדימה- "עוד כמה זמן
נשאר לי להחלים…"
נתיב ספירה חלופי
הימים האלה הם ימי ספירת העומר. אלו 49 הימים שסופרים מפסח עד שבועות. ספירה שמשקפת את הציפייה של
עם ישראל להגיע למתן תורה(בחג שבועות). ימי העומר נספרים הפוך לצורת הספירה הטבעית שלנו: "היום שלושים
יום לעומר, שהם ארבעה שבועות ושני ימים"
בספירת העומר נספרים הימים שכבר עברנו. הציפייה היא לעתיד, להגיע ליום ה 50 (חג מתן תורה), ויחד עם זאת,
בספירה הדגש הוא על המרחק בין איפה שאנחנו נמצאים עכשיו לבין איפה היינו בהתחלה. כשאתה מתקדם לעבר
המטרה שלך, תוך כדי שאתה שם דגש על הדרך שכבר עברת, אתה בעצם מחובר כל הזמן להצלחות שלך. הצלחות
שהוכיחו את היכולות שלך והכוחות שלך. אתה בעצם מחובר לתחושת הוודאות של "הצלחתי בעבר, יש לי את זה,
אני יכול!"
בכל השיחות שלי עם מחלימי קרוהן וקוליטיס תחושה אחת עולה תמיד- תחושת חוסר הודאות. זה מה שמביא אותך
לבלבול זה מה שמנתק אותך מהכוחות שבך. בשיחות האלה אני תמיד מחברת את המחלים לנקודות הכח בעבר שלו
וזה מה שעושה את ההבדל.
אז אתה יכול לעצור רגע ולספור עכשיו- את כל ההצלחות הקטנות והגדולות שלך בהתמודדות לאורך המחלה. אני
בטוחה שכבר הצלחת להיזכר לפחות בחמש הצלחות שלך בהתמודדות עם הקרוהן-קוליטיס ואתה בטח כבר
מרגיש יותר ביטחון וכח להמשיך להתקדם לעבר המטרות שלך, ולא משנה מה הן בדיוק או מתי הן יקרו בדיוק.
קשה לך למצוא ולהתחבר לכוחות שבך?
רוצה להצליח להתחבר ליכולות שבך בעוצמה גדולה יותר?
רוצה להשתחרר מתחושת חוסר הודאות?
נו, למה לחכות? צור איתי קשר
ותתחיל להפוך את הדלקת לדלק עבורך 🙂
להתחיל להחלים מבפנים..
טלי ראובני- ברדוגו ,
מטפלת בכירה ב NLP מבוסס מיינדפולנס
מומחית בקרוהן קוליטיס ומעי רגיז